<h1>שו"ת התשב"ץ ח"ג סימן ד'</h1>
<h2>דף ט.</h2>
ואף לדברי הרמב"ם ז"ל שסובר שההקדש מפקיע מיד שעבוד אפילו בהקדש קדושת דמים, לא אמר כן אלא כשההקדש חל בגוף הקרקע או המטלטלין כמו הקדש בדק הבית וכן בקונמות, כדאיתא בפרק האשה רבה [יבמות פ"ח ע"א] שקודם פדיון יש לו קדושה בגופו ואם נהנה ממנו מעל, ויש מעילה בקונמות כדאיתא בפרק שלישי דשבועות [כ"ב ע"א] ובנדרים פרק אין בין המודר [ל"ה ע"א], וכן בקדושת דמים יש מעילה כדמוכח בפרק קמא דשבועות [י"א ע"א] ובמסכת מעילה [ט' ע"א], שאפילו בקרקעות איפשר לבוא לידי מעילה כהקדש בדק הבית כמו שאמרו בפרק המוכר את הספינה [ב"ב ע"ט ע"א], וכגון הדש מלעין בשדה הקדש שהוא נהנה מגוף הקרקע אחר שנתלש משום דאבקא מעלי להו, כמו שנזכר במקומו במסכת מעילה [י"ג ע"א]. אבל המקדיש קרקע לקנות בדמיו ספר תורה לא חלה קדושה על הקרקע להפקיע מידי שעבוד אלא להוסיף דינר, שאפילו נקנה הספר בדמיו יכולה אשה ליטלו בכתובתה וכן הבעל חוב, וכמו ששנינו במשנת ביכורים [פ"ג מי"ב] וכן ספר תורה, כלומר כמו שהביכורים הם נכסי כהן ונותנן לבעל חוב בחובו ולאשה בכתובתה כן הדין לענין ספר תורה. וכן פירש רבינו שמשון ז"ל, וכן כתב הרב הסרדי ז"ל בשם הרב אלברגלוני ז"ל בספר התרומות [שער א' ח"א סימן ח'], וכן בספר חושן משפט [טור חו"מ סימן צ"ז], שבעל חוב וכתובת אשה נוטלין ספר תורה. ואף על פי שרש"י ז"ל בפרק הזרוע [חולין קל"א ע"א] פירש וכן ספר תורה לומר שלוקחין בדמי ביכורים ספר תורה, וכן פירש הרמב"ם ז"ל [בכורים פ"ד הי"ד] וכן הרמב"ן ז"ל בחידושי חולין [קל"א ע"א], אבל הדין דין אמת הוא. וכן יראה מדין סידור שמסדרין לבעל חוב [ערכין כ"ג ע"ב], דדוקא תפיליו שהם דרך מלבוש מניחין לו, אבל ספרים אחרים אין מניחין לו, ונוטלן בעל חוב ואשה בכתובתה. והרמב"ן ז"ל עצמו כתב כן בחידושיו בפרק המקבל [ב"מ קי"ד ע"א]. ואם כן איך יפקיע הקדש הקרקע שעבודם, שאפילו קנה ספר תורה גובין ממנו.
ואפילו היה הדין נותן שאין אשה גובה כתובתה מהספר עצמו מפני קדושתו, אבל המעות הנקדשים לקנותו לא חלה עלייהו קדושה כלל. ואפילו לאביי דסבירא ליה הזמנה מילתא היא באורג בגד למת כדאיתא בפרק נגמר הדין [סנהדרין מ"ז ע"ב], מודה בזה דלאו מילתא היא, ודמי לטווי לאריג דלאו הזמנה היא, וכדמוכח בפרק בני העיר [מגילה כ"ו ע"ב]. וכל שכן לרבא דסבירא ליה דהזמנה לאו מילתא היא, שאפילו לקח גוילין לכתוב בהם ספר תורה לא חלה עלייהו קדושה. וכן כתב בעל התרומה [סימן ק"צ]. וקיימא לן כרב חסדא, דאמר בפרק מי שמתו [ברכות כ"ג ע"ב] ובפרק נגמר הדין [סנהדרין מ"ח ע"א] בכיס של תפילין דאזמניה ולא צר ביה דשרי למיצר ביה פשיטי. ואם כן, זה האיש שייחד ביתו לקנות מדמיו ספר תורה ולמוסרו לציבור, הוא שעבוד ששעבד נכסיו לתת לציבור, ואינו יכול לחוב לא לאשה ולא לבעל חוב. ואפילו לענין מה שאמרו [שבועות מ"ב ע"ב] אין נשבעין על ההקדשות, אין הקדשות אלו בכלל, דלא ממעטי הקדשות אלא מדכתיב רעהו [שמות כ"ב], והקדש לעניים רעהו קרינא ביה, וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה וכן כתוב בספר חושן משפט [טור סימן צ"ה], והוא הדין למקדיש חצרו לקנות בדמיו ספר תורה למוסרו לציבור, שהרי אמרו בגמרא בפרק חזקת [ב"ב מ"ג ע"א] דכולי עלמא לגבי ספר תורה עניים נינהו. ולענין אונאה לא ממעיט ספר תורה מדכתיב עמיתך [ויקרא כ"ה], ואפילו למאן דאית ליה שאין בהם אונאה, וכל שכן לדידן דקיימא לן שיש להם אונאה כדאיתא בפרק הזהב [ב"מ נ"ו ע"ב].
<h2>דף יג.</h2>
ואף לדברי הרמב"ם ז"ל שסובר שההקדש מפקיע מיד שעבוד אפילו בהקדש קדושת דמים, לא אמר כן אלא כשההקדש חל בגוף הקרקע או המטלטלין כמו הקדש בדק הבית וכן בקונמות, כדאיתא בפרק האשה רבה [יבמות פ"ח ע"א] שקודם פדיון יש לו קדושה בגופו ואם נהנה ממנו מעל, ויש מעילה בקונמות כדאיתא בפרק שלישי דשבועות [כ"ב ע"א] ובנדרים פרק אין בין המודר [ל"ה ע"א], וכן בקדושת דמים יש מעילה כדמוכח בפרק קמא דשבועות [י"א ע"א] ובמסכת מעילה [ט' ע"א], שאפילו בקרקעות איפשר לבוא לידי מעילה כהקדש בדק הבית כמו שאמרו בפרק המוכר את הספינה [ב"ב ע"ט ע"א], וכגון הדש מלעין בשדה הקדש שהוא נהנה מגוף הקרקע אחר שנתלש משום דאבקא מעלי להו, כמו שנזכר במקומו במסכת מעילה [י"ג ע"א]. אבל המקדיש קרקע לקנות בדמיו ספר תורה לא חלה קדושה על הקרקע להפקיע מידי שעבוד אלא להוסיף דינר, שאפילו נקנה הספר בדמיו יכולה אשה ליטלו בכתובתה וכן הבעל חוב, וכמו ששנינו במשנת ביכורים [פ"ג מי"ב] וכן ספר תורה, כלומר כמו שהביכורים הם נכסי כהן ונותנן לבעל חוב בחובו ולאשה בכתובתה כן הדין לענין ספר תורה. וכן פירש רבינו שמשון ז"ל, וכן כתב הרב הסרדי ז"ל בשם הרב אלברגלוני ז"ל בספר התרומות [שער א' ח"א סימן ח'], וכן בספר חושן משפט [טור חו"מ סימן צ"ז], שבעל חוב וכתובת אשה נוטלין ספר תורה. ואף על פי שרש"י ז"ל בפרק הזרוע [חולין קל"א ע"א] פירש וכן ספר תורה לומר שלוקחין בדמי ביכורים ספר תורה, וכן פירש הרמב"ם ז"ל [בכורים פ"ד הי"ד] וכן הרמב"ן ז"ל בחידושי חולין [קל"א ע"א], אבל הדין דין אמת הוא. וכן יראה מדין סידור שמסדרין לבעל חוב [ערכין כ"ג ע"ב], דדוקא תפיליו שהם דרך מלבוש מניחין לו, אבל ספרים אחרים אין מניחין לו, ונוטלן בעל חוב ואשה בכתובתה. והרמב"ן ז"ל עצמו כתב כן בחידושיו בפרק המקבל [ב"מ קי"ד ע"א]. ואם כן איך יפקיע הקדש הקרקע שעבודם, שאפילו קנה ספר תורה גובין ממנו.
ואפילו היה הדין נותן שאין אשה גובה כתובתה מהספר עצמו מפני קדושתו, אבל המעות הנקדשים לקנותו לא חלה עלייהו קדושה כלל. ואפילו לאביי דסבירא ליה הזמנה מילתא היא באורג בגד למת כדאיתא בפרק נגמר הדין [סנהדרין מ"ז ע"ב], מודה בזה דלאו מילתא היא, ודמי לטווי לאריג דלאו הזמנה היא, וכדמוכח בפרק בני העיר [מגילה כ"ו ע"ב]. וכל שכן לרבא דסבירא ליה דהזמנה לאו מילתא היא, שאפילו לקח גוילין לכתוב בהם ספר תורה לא חלה עלייהו קדושה. וכן כתב בעל התרומה [סימן ק"צ]. וקיימא לן כרב חסדא, דאמר בפרק מי שמתו [ברכות כ"ג ע"ב] ובפרק נגמר הדין [סנהדרין מ"ח ע"א] בכיס של תפילין דאזמניה ולא צר ביה דשרי למיצר ביה פשיטי. ואם כן, זה האיש שייחד ביתו לקנות מדמיו ספר תורה ולמוסרו לציבור, הוא שעבוד ששעבד נכסיו לתת לציבור, ואינו יכול לחוב לא לאשה ולא לבעל חוב. ואפילו לענין מה שאמרו [שבועות מ"ב ע"ב] אין נשבעין על ההקדשות, אין הקדשות אלו בכלל, דלא ממעטי הקדשות אלא מדכתיב רעהו [שמות כ"ב], והקדש לעניים רעהו קרינא ביה, וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה וכן כתוב בספר חושן משפט [טור סימן צ"ה], והוא הדין למקדיש חצרו לקנות בדמיו ספר תורה למוסרו לציבור, שהרי אמרו בגמרא בפרק חזקת [ב"ב מ"ג ע"א] דכולי עלמא לגבי ספר תורה עניים נינהו. ולענין אונאה לא ממעיט ספר תורה מדכתיב עמיתך [ויקרא כ"ה], ואפילו למאן דאית ליה שאין בהם אונאה, וכל שכן לדידן דקיימא לן שיש להם אונאה כדאיתא בפרק הזהב [ב"מ נ"ו ע"ב].
